יוסף בויס (  21 במאי 1921   23בינואר 1986) בגמנית Joseph Heinrich Beuys

יוסף בויס נולד גדל בעיר קלווה שנמצאת בגבול עם הולנד , למד בבית ספר קתוליולאחר מכן בגימנסיה , למד לנגן בפסנתר וצ’ילו.

ב1941 התנדב בויס לחיל האוויר של גרמניה הנאצית. מרץ 1944 התרסק מטוסו מעל הרי קרים .הוא ניצל אך זו בעצם התחלה של יוסף בויס האמן. הוא המציא מיתוס הצלתו בידי אוכלוסיה מקומית בקרים . ששימש כמפתח לשימוש חומרים לא קונבנציאונליים ביצירות שלו בהמשך שביניהם מקום מרכזי תופסים הלבד והשומן.

לאחר סיום מלחמה בויס החל לימודיו בפיסול מונומנטאלי . בשנת ה50 פקד אמן תסמונט פוסט טראומטית.יצר אז אלפי רישומים ופסלים אחדים. דרך הרישום חקר בויס שורה של חומרים לא קונבנציונליים ופיתח אג’נדה אמנותית משלו, תוך חקירת קשרים מטאפוריים וסמליים בין תופעות הטבע לשיטות הפילוסופיות. רישומים אלה, שלעיתים קרובות קשים לפירוש בפני עצמם, היוו חקר ספקולטיבי, אקראי והרמטי למדי של העולם החומרי ושל השאלה איך עולם זה מתקשר לתחום המיתוס והפילוסופיה. בשנת 1974  רישומים שלו , שרובם צוירו בשנות ה-40 המאוחרות ובשנות ה-50, נאספו באוסף שנקרא “הבלוק החשאי בשביל אדם חשאי באירלנד  והוצגו באוקספורד באדינבורו, בדבלין ובבלפסט. בשנת 1956 הפילו הספקות העצמיים והמצוקה החומרית את האמן למשבר גופני ונפשי, והוא נכנס לתקופה של דיכאון עמוק. הוא הבריא בביתו של אחד מפטרוניו החשובים המוקדמים, האחים ואן דן גרינטן, בקראננבורג. ב-1958 הוא השתתף בתחרות בינלאומית עבור המוזיאון אושוויץ-בירקנאו, אולם לא זכה והפרויקט שלו לא הוגשם אף פעם. ב-1958 התחיל לצייר מחזור רישומים הקושרים ל”יוליסס” של ג’ויס.

השקפתיו הפילוסופיות

אמנות כשיח ותחלופה רעיונות אינטלקטואלים. במהלך קרירה שלו כמרצה הוא יצר מיצג ” איך להסביר ציורים לארנב מת ”  בעינו זו דוגמה לקשיים בהסבר”.האמן בילה שלוש שעות כשראשו מכוסה דבש ועלי זהב כדי להסביר את אמנותו לארנב מת שהחזיק בידיו אולמר פירש לא רק את הדבש אלא גם את הארנב עצמו כדגמי חשיבה, כגילום של רעיונות בתוך צורות. תנועות אמנות עכשוויות כמו אמנות הפרפורמנס יכולות להיחשב ל”מעבדות” לפדגוגיה חדשה.

האמן כשאמאן

בויס אימץ את ה”שאמאניזם” לא רק באופן הצגת אמנותו אלא גם בחייו האישיים. על אף שהתפיסה לפיה ניתן לראות את האמן כשאמאן כבר נחשבה לטרנד מוכר באמנות המודרנית (אצל פיקאסו או גוגן), בויס היה יוצא דופן בכך שהוא “שילב את אמנותו ואת חייו בתפקיד של השאמאן”.בויס האמין שהאנושות בפנייתה אל השכלתנות, ניסתה להיפטר מ”ריגושים” ועל יד כך לסלק דבר המהווה מקור ראשי לאנרגיה וליצירתיות אצל כל אדם. בסיור ההרצאות הראשון שערך באמריקה הוא סיפר למאזיניו שהאנושות היא במצב של התפתחות ושכיצורים “רוחניים” עלינו לנצל את ריגושינו ואת מחשבתנו כאחד כמקור לכלל האנרגיה והיצירתיות העומדת לרשות כל אדם. בויס תיאר איך עלינו לחפש להמריץ את רוחניותנו ולחבר אותה לכוחות החשיבה שלנו כך ש”תפיסתנו את העולם תתרחב כדי להקיף את כל האנרגיות הבלתי נראות שאיתן איבדנו מגע” וכפי שהתבטא בויס “כאשר אני מופיע כמעין דמות שאמאניסטית, או כרמז לכך, אני מדגיש את אמונתי בסדר עדיפויות אחר ובצורך לצאת עם תוכנית לגמרי שונה בעבודה עם חומרים. למשל, במקומות כמו אוניברסיטאות, שבהן כולם מדברים בצורה כה רציונלית, הכרחי שיופיע איזה סוג של אשף”.

כפי שהסביר בראיונות איתו, ראה בויס באמנותו המיצגית ובשימוש בה מעין טכניקות שאמאניסטיות ופסיכואנליטיות לחינוכו ולריפויו של הקהל הרחב. “השימוש בדמות השאמאן היה שלב אסטרטגי, אולם בעקבותיו נתתי הרצאות מדעיות. כמו כן, לפעמים הייתי מחד גיסא מעין אנליטיקאי מדעי מודרני, ומאידך גיסא, במעשי, היה לי קיום סינתטי כשאמאן.

אסטרטגיה זו נועדה ליצור באנשים אי שקט על מנת לעורר שאלות, יותר משנועדה להעניק מבנה שלם ומושלם. זה היה סוג של פסיכואנליזה ביחס לכל סוגיות האנרגיה והתרבות. במשמעות זו, הייתה אמנותו חינוכית וגם טיפולית. “כוונתו הייתה להשתמש בשתי צורות השיח וסגנונות הידע לצורך פדגוגי”. כפי שהתבטא ג. אולמר, הוא השתמש בטכניקות שאמאניסטיות ופסיכואנליטיות כדי להפעיל סמלים ולגעת בקהל.

בחייו האישיים אימץ בויס את מגבעת הלבד, את חליפת הלבד, את הווסט ואת המקל כהופעה סטנדרטית. הסיפור הדמיוני על היותו ניצל על ידי בוקרים טטרים מוסבר אולי על ידי רצונו להעניק היבט טקסי להופעתו ולאימוץ על ידו של חומרים כמו לבד ושומן. בשנים 1955–1957 לקה בויס בדיכאון עמוק. אחרי שהחלים, הוא שם לב ש”משברו האישי” גרם לו להעמיד סימן שאלה על כל דבר בחיים והוא קרא לאירוע זה “איניציאציה שאמאניסטית”. השאמאניזם קשור למוות והשאמאן הוא מתווך בין העולם הזה והעולם הבא. הוא ראה במוות לא רק את חוסר נמנעות המוות עבור בני האדם, כי אם גם את מות הסביבה, והפך, דרך אמנותו ופעילותו הפוליטית, למבקר חריף של הרס הסביבה. הוא אמר פעם “אינני משתמש בשאמאניזם ביחס למוות, אלא להפך, דרך השאמאניזם אני מתייחס לאופי הרה האסון של הזמנים שבהם אנו חיים. אולם בו זמנית אני מצביע שעל האופי הקטלני של ההווה נוכל להתגבר בעתיד”.

https://www.wikiart.org/en/joseph-beuys